שוק הפשפשים הלס קיצן (Hell's Kitchen Flea Market) הוא שוק חוצות של סוחרי וינטג ועתיקות שנפרש בסופי שבוע לאורך רחוב 39 המערבי, בין השדרה התשיעית לעשירית במערב מנהטן, כעשר דקות הליכה מטיימס סקוור. בדוכנים ריהוט קטן, תכשיטים, שעונים, מצלמות, תקליטים, פוסטרים ובגדי וינטג. המחירים פתוחים להתמקחות, כדאי להביא מזומן, ורצוי לאמת שעות מול המפעיל הרשמי.

מעטים המקומות בניו יורק שבהם המרחק בין שני עולמות כל כך קצר. חמש דקות מזרחה נמצא הצומת הצפוף בעולם, עם מסכי הענק והתמנונים האנושיים של טיימס סקוור, וכאן, על אספלט של רחוב צדדי במערב מידטאון, יושבים סוחרים על כיסאות מתקפלים ליד שולחנות עמוסים בחפצים שמישהו אחר כבר חי איתם. אין מסכים, אין תורים, ואין מוזיקה שמתנגנת מרמקול. יש רק את הקצב האיטי של אנשים שמרימים חפץ, הופכים אותו, ומחזירים אותו למקום.

זה גם אחד המקומות הבודדים בעיר שבהם מה שקונים באמת יחזור לישראל כפריט שאין לאף אחד אחר. לא מגנט מפלסטיק ולא חולצה עם לוגו, אלא שעון מכני מהשישים, תקליט של הפקת ברודוויי שירדה מזמן, או מנורת פליז שעמדה בסלון בקווינס. בשביל זה שווה להקדים לקום בשבת או בראשון בבוקר.

מהאנקס של צ'לסי לרחוב 39: איך נולד השוק

הסיפור מתחיל בכלל בצ'לסי. במשך עשורים פעל בסופי שבוע שוק העתיקות והפשפשים הגדול של ניו יורק על חניונים פתוחים סביב השדרה השישית, באזור הרחובות 25 ו-26, והיה מוסד עירוני של ממש. אליו הגיעו אספנים רציניים, מעצבי אופנה, סטייליסטים של הפקות טלוויזיה, סוחרי עתיקות מהפרברים וסתם ניו יורקרים שחיפשו כיסא לדירה. ואז הגיעה תנופת הנדל"ן של תחילת שנות האלפיים: החניונים נמכרו ליזמים, מגדלי מגורים עלו במקום הדוכנים, והמפעילים נאלצו לחפש רחוב שיוכל להכיל שוק חוצות שלם.

השוק שאיבד את החניונים שלו

הפתרון נמצא במערב מידטאון. הלס קיצן (Hell's Kitchen) הייתה אז שכונה פחות מבוקשת, עם מוסכים, מחסנים ובנייני שכירות ותיקים, ורחוב 39 המערבי בין השדרה התשיעית לעשירית התאים בדיוק למידה: רחב מספיק, מרכזי מספיק, ובלי חזיתות מסחריות עמוסות שיתנגדו. השוק עבר לשם וקיבל את שמו הנוכחי. חלק מהסוחרים הוותיקים של צ'לסי עברו איתו, וגם היום אפשר לפגוש בדוכנים אנשים שמוכרים באותה פינה כבר שני עשורים ומזהים לקוחות חוזרים לפי הפנים.

מה זה אומר בפועל למי שמגיע היום

ההבדל בין שוק פשפשים לחנות וינטג הוא ההרכב המשתנה. רשימת הסוחרים לא זהה משבוע לשבוע ולפעמים אפילו לא בין שבת לראשון, כי חלק מהמוכרים מגיעים מצפון מדינת ניו יורק, מניו ג'רזי, מקונטיקט ומפנסילבניה עם מלאי שנאסף במכירות עיזבון ובחיסולי מרתפים. המשמעות היא שאין שתי ביקורים זהים, ושפריט שראיתם ולא קניתם כנראה לא יחכה. מצד שני, גם "אין לי" של סוחר אחד לא סוגר את העניין, כי בשבוע הבא יעמוד שם מישהו אחר. מי שרוצה להבין איך השכונה הזאת יושבת ביחס לשאר העיר ימצא תמונה מסודרת בסקירת השכונות של מנהטן, שמסבירה למה מערב מידטאון הפכה בשנים האחרונות לאחד האזורים המשתנים ביותר בעיר.

חשוב לזכור שהשוק הוא עסק פרטי שפועל תחת כיפת השמיים, ולכן שעות הפעילות, גבולות המתחם ותנאי הכניסה יכולים להשתנות. לפני שיוצאים כדאי לבדוק את הפרטים העדכניים מול המפעיל הרשמי, במיוחד אם מגיעים בחורף או בסוף שבוע של חג.

מה באמת מוצאים בין הדוכנים

המילה "פשפשים" מטעה קצת. זה לא שוק של גרוטאות אלא תערובת רחבה שנעה בין עתיקות אמיתיות לבין חפצי יומיום ישנים, ובין פריטים בעשרות דולרים בודדים לבין דברים שהמחיר שלהם דורש שיחה רצינית. הדרך הנכונה להסתובב היא לעבור על כל הרחוב פעם אחת בלי לקנות, לסמן לעצמכם שניים-שלושה דוכנים, ורק אז לחזור.

ריהוט קטן, תאורה וכלי בית

הקטגוריה שהכי קשה להתאפק מולה והכי קשה להטיס הביתה. מנורות שולחן מפליז, מראות עם מסגרות מגולפות, כיסאות בודדים, ארגזי עץ, סטים של כלי הגשה, כלי כסף עם חותמות של מלונות ומסעדות שנסגרו, כדי חרסינה וקערות זכוכית צבעונית. הישראלים שמגיעים לכאן לרוב מתאהבים דווקא בפריטי התאורה ובכלי הכסף, שהם קטנים יחסית ועמידים בטיסה. אם אתם מתלבטים מול פריט גדול, קבעו לעצמכם כלל פשוט: אם הוא לא נכנס למזוודה עם בגדים סביבו, צריך תוכנית משלוח לפני התשלום, לא אחריו.

תכשיטים, שעונים ואביזרי אופנה

אחד החלקים החזקים של השוק. תכשיטי קוסטיום משנות החמישים והשישים, סיכות אמייל, שרשראות כסף, טבעות עם אבנים חצי יקרות, שעוני יד מכניים שדורשים כיול, משקפי שמש בעיצוב ישן, תיקי עור, חגורות ומטפחות משי. מוכרים ותיקים כאן מבדילים בין "קוסטיום" ל"פיין" ויגידו לכם בפירוש מה אתם קונים אם תשאלו. שאלה ישירה על החומר ועל התקופה כמעט תמיד תיענה, והרבה סוחרים דווקא נהנים לספר מאיפה הגיע הפריט ואצל מי הוא היה.

תקליטים, מצלמות, פוסטרים ונייר

ארגזי התקליטים הם מכרה למי שאוהב לחפור: ג'אז, סול, פאנק, מוזיקה קלאסית, ובעיקר תקליטי הפקות ברודוויי מקוריות, שהם מזכרת ניו יורקית מדויקת הרבה יותר מכל חנות מזכרות. לצידם מצלמות פילם מהתקופה שלפני הדיגיטל, עדשות, מכונות כתיבה, טלפונים עם חוגה, ופריטי נייר: גלויות ישנות, מפות עירוניות מקופלות, כרזות פרסומת, עיתונים מודפסים ותוכניות הצגה. בקטגוריית הפוסטרים דווקא כדאי להיזהר, כי לצד מקוריים יש גם הדפסים מאוחרים ושחזורים, וההבדל במחיר עצום. אם המוכר לא יודע להגיד בביטחון אם זו הדפסה מקורית מהתקופה או הדפס מאוחר, התייחסו לפריט כאל דקורציה יפה ולא כאל השקעה.

איך קונים נכון: התמקחות, מזומן וכללי השוק

שוק פשפשים אמריקאי עובד לפי כללים לא כתובים, והידיעה שלהם היא ההבדל בין לשלם את המחיר המבוקש לבין לצאת עם עסקה. הכלל הראשון: המחיר שרשום על הפתק, אם בכלל רשום, הוא נקודת פתיחה ולא גזירה משמיים.

שפת המחיר בשוק

הניסוח שעובד הכי טוב הוא הישיר והמנומס: "מה המחיר הכי טוב שלך על זה?". זו שאלה מקובלת לחלוטין, אף אחד לא נעלב ממנה, והיא כמעט תמיד מורידה משהו. מה שכן נחשב גס רוח הוא לזרוק הצעה נמוכה בחצי ולזלזל בפריט תוך כדי. הטריק המוכר של קונים מנוסים הוא לאסוף שניים או שלושה פריטים מאותו דוכן ואז לבקש מחיר על הכל יחד. סוחר שמסתכל על מכירה מצטברת יגמיש הרבה יותר מסוחר שמתבקש להוריד חמישה דולר על פריט בודד. עוד נקודה שחוזרת אצל קונים קבועים: אחרי שהוסכם על מחיר, לא חוזרים לפתוח אותו מחדש.

מה בודקים לפני שמשלמים

אין החזרות ואין אחריות, וזו לא הערה טכנית אלא כלל הברזל של המקום. לכן בודקים לאור יום, מוציאים את הפריט מהצל של הדוכן, מסתכלים מאחור ומלמטה, בודקים סדקים, שברים מודבקים, חלודה, קרעים בבטנה וריח של עובש. אצל שעונים שואלים אם המנגנון עובד ומתי טופל לאחרונה. בבגדי וינטג צריך לזכור ששיטת המידות הישנה מדודה אחרת ולרוב קטנה מהמידות של היום, ואין חדרי מדידה ברחוב, ולכן שווה להגיע עם שכבה צמודה שמאפשרת למדוד מעל הבגדים.

כסף, מס מכירה והחזרים

מזומן הוא המלך. חלק מהסוחרים מסלקים כרטיסים או משתמשים באפליקציות תשלום אמריקאיות שדורשות חשבון מקומי, אבל אין על מה לסמוך, ומזומן גם משפר את כוח המיקוח. כדאי למשוך כסף לפני שמגיעים, כי כספומטים באזור מידטאון גובים לרוב עמלה גבוהה. נקודה שמפתיעה ישראלים: בניו יורק המחיר בשלט אינו כולל מס מכירה, ובשוק פשפשים התמונה משתנה מסוחר לסוחר, אז שאלו מראש אם המחיר שנאמר הוא הסכום הסופי. כלל מקומי ששווה להכיר הוא שפריטי ביגוד והנעלה שמחירם נמוך מ-110 דולר לפריט פטורים ממס מכירה בעיר, מה שרלוונטי מאוד למי שאוסף בגדי וינטג. ולבסוף, אין נהוג לתת תשר על קנייה בדוכן. מי שמנהל תקציב יומי הדוק ימצא רעיונות משלימים בטיול בניו יורק בתקציב יומי נמוך.

מתי להגיע: סופי שבוע, שעות ועונות

העיתוי הוא ההחלטה החשובה ביותר כאן, יותר מכל דבר אחר. השוק פועל בסופי שבוע בלבד, וההבדל בין להגיע בתחילת היום לבין להגיע לקראת סופו הוא הבדל בין שני שווקים שונים לגמרי.

בוקר מוקדם מול אחר הצהריים

הבוקר המוקדם שייך לרציניים. אלה השעות שבהן מגיעים סוחרי וינטג מקצועיים, בעלי חנויות שמחפשים מלאי, סטייליסטים ואספנים שיודעים בדיוק מה הם מחפשים, והמבחר בשיא. אם יש פריט נדיר בדוכן כלשהו, סביר שהוא נעלם בשעה הראשונה. אחר הצהריים המאוחר הוא סיפור אחר לגמרי: המבחר דליל יותר, אבל הסוחרים כבר מסתכלים על השעון ועל הוואן שצריך להיטען מחדש, והנכונות להוריד מחיר בשלב הזה גבוהה משמעותית. קונים מנוסים משתמשים בזה בכוונה, וחוזרים בסוף היום לדוכן שבו ראו בבוקר משהו שהמחיר עליו היה גבוה מדי.

העונות ומזג האוויר

אביב וסתיו הם התקופות הטובות ביותר, גם בגלל מזג האוויר וגם בגלל שהרחוב מלא יותר. בקיץ הרחוב חשוף לשמש כמעט בלי צל, וכדאי להגיע מוקדם עם כובע ובקבוק מים, כי מי הברז בניו יורק ראויים לשתייה ואין סיבה לקנות בקבוקים. בחורף מספר הדוכנים יורד והשוק מצטמצם, אבל מי שמוכן להתלבש חם מוצא רחוב שקט הרבה יותר וסוחרים עם זמן לשיחה. הכלל שחוזר אצל המקומיים הוא פשוט: השוק תלוי מזג אוויר. ביום גשום חלק מהדוכנים פשוט לא נפרשים, ולכן שווה לבדוק תחזית ואת המצב העדכני לפני שיוצאים. הפרדוקס המוכר הוא שדווקא בימים כאלה, מי שכן הגיע נוטה למכור בזול.

שווה גם לזכור שהשוק פתוח בשבת וגם בראשון, כך שהוא משתלב טוב בכל תוכנית סוף שבוע. רעיונות נוספים לאותו יום אפשר למצוא בסקירת יום שבת בניו יורק, שמסדרת את האזורים לפי מסלולי הליכה.

איך מגיעים ומה יש בסביבה

אחד היתרונות הגדולים של המיקום הוא שהוא לא דורש נסיעה מיוחדת. רוב המטיילים כבר נמצאים במרחק הליכה, וגם מי שגר בהמשך מנהטן מגיע בנסיעה קצרה.

תחבורה ציבורית והליכה

תחנת הרכבת התחתית הנוחה ביותר היא 42nd Street-Port Authority על קווי A, C ו-E, ומשם הליכה קצרה דרומה ומערבה. מי שמגיע בקו 7 יכול לרדת ב34th Street-Hudson Yards ולעלות צפונה. מטיימס סקוור זו הליכה של כעשר דקות מערבה, וזו הליכה מעניינת בפני עצמה, כי היא חוצה את הגבול הבלתי נראה בין אזור התיאטראות לבין שכונת מגורים אמיתית. הגעה ברכב פרטי היא הרעיון הפחות טוב כאן, כי חניה באזור יקרה מאוד וקשה למצוא, והרחוב עצמו סגור לתנועה בזמן השוק.

מה משלבים באותו בוקר

הסביבה הקרובה עמוסה בעוגנים. במרחק הליכה מערבה נמצא מרכז הכנסים ג'ייקוב ג'אביץ, ודרומה משם מתחיל אזור האדסון יארדס והקצה הצפוני של ההיי ליין, הפארק העילי שנבנה על מסילת רכבת נטושה. שילוב טבעי הוא שוק בבוקר, הליכה דרומית על ההיי ליין בצהריים, וארוחה בהמשך. צפונה מהשוק מתחיל רובע התיאטראות של ברודוויי, ומי שקנה כרטיס להצגה בערב יכול לסגור יום שלם בלי להיכנס לרכבת אפילו פעם אחת. למי שמעדיף לראות את השכונה עם מדריך מקומי, יש מבחר סיורי הליכה ואוכל באזור מערב מידטאון דרך מגוון הפעילויות בניו יורק, ואפשרויות נוספות של סיורים שכונתיים מופיעות גם בקטלוג הסיורים בעיר.

לאכול בהלס קיצן אחרי השוק

אם יש סיבה אחת להישאר בשכונה אחרי שסוגרים את הארנק, זו האוכל. הלס קיצן היא אחת השכונות המגוונות בעיר מבחינה קולינרית, והציר המרכזי שלה הוא השדרה התשיעית, כמה דקות הליכה מהשוק.

ציר השדרה התשיעית

ההליכה צפונה על השדרה התשיעית חוצה תוך כמה בלוקים אוכל תאילנדי, אתיופי, מקסיקני, יווני, קולומביאני, איטלקי ויפני, לרוב במסעדות קטנות עם חזית צרה ומחירים סבירים ביחס לשאר מידטאון. מהמוסדות הוותיקים באזור אפשר למנות את Amy's Bread למאפים ולחם, את Empanada Mama לאמפנדס, את Sullivan Street Bakery לפיצה בסגנון רומאי, ואת Totto Ramen לראמן. צפונה יותר, רחוב 46 המערבי ידוע כרחוב המסעדות של אזור התיאטראות ומתמלא בשעות שלפני ההצגות. מדי אביב נסגר קטע ארוך של השדרה התשיעית לפסטיבל אוכל שכונתי ותיק שמושך המונים, אירוע ששווה לבדוק אם התאריכים מתאימים.

אוכל כשר וסוף שבוע של שומרי שבת

מערב מידטאון דלה יותר באפשרויות כשרות מאשר מזרח מידטאון, אבל היא לא ריקה. בקרבת אזור התיאטראות פועלת Le Marais, מסעדת בשרים כשרה ותיקה, וכמו בכל מקום כדאי לאמת מראש את ההשגחה ואת שעות הפעילות לפני שמתכננים סביבה ארוחה. עובדה נוחה לשומרי שבת היא שהשוק פועל גם ביום ראשון, כך שאין צורך לוותר עליו. בתי חב"ד פועלים במנהטן ובאזור מידטאון ומקבלים ישראלים בקביעות, וגם כאן שווה לבדוק מראש מיקום ושעות. לקינוח, אפשר להיעזר ברשימת מקומות הגלידה הכשרה בניו יורק.

שוק הפשפשים הלס קיצן מול שווקי הוינטג האחרים בעיר

ניו יורק היא עיר של שווקים, ולכל אחד מהם אופי אחר. הבחירה תלויה בשאלה מה בדיוק אתם מחפשים ובכמה זמן יש לכם.

צ'לסי פליה, האח מאותה משפחה

אותם מפעילים מנהלים גם שוק בסופי שבוע ברחוב 25 המערבי, בדיוק במקום שממנו הכל התחיל. האופי שם נוטה מעט יותר לעתיקות ולאספנות ופחות לחפצי יומיום, וההרכב שונה. המרחק בין שני השווקים הוא כרבע שעה ברכבת התחתית או הליכה של כחצי שעה דרומה, ומי שבא בעיקר בשביל וינטג יכול בקלות לעשות את שניהם באותו בוקר. הטקטיקה הנכונה היא להתחיל במוקדם יותר, ולהגיע לשני לקראת שעות ההנחות.

ברוקלין, אפר ווסט סייד ומה שביניהם

ברוקלין פליה (Brooklyn Flea) הוא שוק עם קהל צעיר יותר ותמהיל אחר: פחות עתיקות כבדות, יותר עיצוב מהמאה העשרים, אופנה משומשת ואוכל רחוב, במיקומים שמתחלפים לפי העונה. גרנד באזאר (Grand Bazaar NYC) פועל בימי ראשון באפר ווסט סייד ומשלב וינטג עם יוצרים מקומיים ואוכל, באווירה שכונתית ומשפחתית. ארטיסטס אנד פליז (Artists & Fleas) הוא סיפור אחר לגמרי, מתחם קבוע ומקורה של מעצבים עצמאיים ולא שוק עתיקות. ההבדל המעשי פשוט: מי שמחפש חפץ עם היסטוריה יבחר בהלס קיצן או בצ'לסי, מי שמחפש עיצוב עכשווי ומזכרת אישית יבחר בברוקלין או במעצבים.

ומה עם חנויות הוינטג הקבועות

בשכונות כמו איסט וילג', וויליאמסבורג (Williamsburg) וגרינפוינט יש חנויות יד שנייה ווינטג קבועות עם מלאי ממוין ומתומחר, שפועלות כל השבוע. היתרון שלהן הוא נוחות ומיזוג אוויר, החיסרון הוא שהמחיר כבר כולל את העבודה של מי שמיין וסידר. שוק הפשפשים הוא ההפך המוחלט: אתם עושים את העבודה, ובתמורה משלמים פחות ולפעמים מוצאים משהו שאף אחד עוד לא זיהה.

טיפים פרקטיים לנוסע הישראלי

כמה דברים ששווה לסדר לפני שמגיעים, וכמה שכדאי לחשוב עליהם בזמן שעומדים מול דוכן ומתלבטים.

לפני הטיסה

מישראל יש טיסות ישירות לשני שדות התעופה המרכזיים של האזור, JFK ונוארק, וההבדל ביניהם מבחינת ההגעה למידטאון הוא פחות דרמטי ממה שנדמה. אישור ESTA צריך להסדיר מראש באתר הרשמי ולא ברגע האחרון, כי לעיתים האישור לא ניתן מיידית. מי שעדיין משווה תאריכים יכול לבדוק אפשרויות במנוע חיפוש הטיסות. מבחינת לינה, השכונה עצמה נוחה מאוד למי שרוצה להתעורר ולהגיע לשוק ברגל, ואפשר להשוות אזורים ומחירים גם ברשימת המלונות שהישראלים הכי אוהבים במנהטן.

כסף, מסים ותשר

קחו יותר מזומן ממה שנראה לכם שתצטרכו, בשטרות קטנים. שטר של מאה דולר על קנייה של עשרים מקשה על הסוחר ולעיתים גם מבטל את ההנחה שהשגתם. זכרו שמס מכירה לא מופיע במחיר המוצג ברוב המקומות בעיר, ושתשר אינו נהוג על קנייה בדוכן אבל כן נהוג ברמה גבוהה במסעדות שבסביבה. אם אתם מתלבטים בין שני פריטים ואין לכם מספיק מזומן, בקשו מהסוחר להחזיק פריט למשך חצי שעה. הרבה מהם יסכימו, בעיקר אם כבר ניהלתם שיחה.

איך מחזירים את הקנייה הביתה

זו הנקודה שהכי הרבה אנשים מפספסים. פריטי חרסינה, זכוכית ותאורה שבירים, והרחוב לא מציע אריזה רצינית אלא לכל היותר עיתון וניילון. שווה להביא מהבית שכבת בועות מקופלת ולהשאיר מקום במזוודה. פריטים יקרים או עדינים במיוחד עדיף להעביר לתיק היד, וחלק מהסוחרים הוותיקים יודעים לארגן משלוח בינלאומי בתשלום. עוד נקודה חשובה: הפטור האישי בכניסה לישראל מוגבל בסכום, וכדאי לבדוק את התקרה העדכנית מול רשות המסים לפני שקונים פריט יקר, במיוחד תכשיטים ושעונים. ולבסוף, שמרו קבלה או לפחות פתק עם מחיר ותיאור, גם אם הקנייה הייתה במזומן.

מה חשוב לדעת לפני שמגיעים

• השוק פועל בסופי שבוע בלבד, תחת כיפת השמיים, לאורך רחוב 39 המערבי במערב מנהטן
• שעות הפעילות ותנאי הכניסה משתנים לפי עונה ומזג אוויר, ולכן יש לאמת אותם מול המפעיל הרשמי לפני היציאה
• מזומן בשטרות קטנים הוא אמצעי התשלום הבטוח, לא כל סוחר מסלק כרטיסים
• התמקחות מקובלת ומצופה, בנימוס, והדרך היעילה ביותר היא לקנות כמה פריטים מאותו דוכן
• אין החזרות ואין אחריות, ולכן בודקים כל פריט לאור יום מכל הצדדים לפני התשלום
• המיקום נוח במיוחד: כעשר דקות הליכה מטיימס סקוור וקרוב להיי ליין, להאדסון יארדס ולרובע התיאטראות

טעויות שכדאי להימנע מהן

• להגיע באמצע השבוע ולמצוא רחוב ריק, כי השוק פועל רק בסופי שבוע
• לבוא בלי מזומן ולהסתמך על כרטיס אשראי או על אפליקציית תשלום שדורשת חשבון אמריקאי
• לפתוח בהצעה נמוכה ומזלזלת במקום פשוט לשאול על המחיר הטוב ביותר
• לקנות פריט גדול, כבד או שביר בלי תוכנית ברורה איך הוא מגיע הביתה
• לוותר על בדיקה מדוקדקת לאור יום ואז לגלות סדק, חלודה או תיקון מוסתר
• להניח שכל פוסטר, תכשיט או שעון שמוצג כוינטג הוא בהכרח מקורי מהתקופה

שאלות נפוצות

מתי שוק הפשפשים של הלס קיצן פתוח?

השוק פועל בסופי שבוע, בשבת ובראשון, לאורך כל השנה, והוא שוק חוצות שתלוי במזג האוויר. השעות המדויקות והיקף הדוכנים משתנים בין העונות, ולכן כדאי לאמת את הפרטים מול המפעיל הרשמי ביום שלפני, במיוחד בחורף או בסוף שבוע של חג.

איך מגיעים לשוק מטיימס סקוור?

בהליכה של כעשר דקות מערבה ודרומה. בתחבורה ציבורית, התחנה הנוחה ביותר היא 42nd Street-Port Authority על קווי A, C ו-E, ומשם הליכה קצרה. מי שמגיע בקו 7 יכול לרדת בתחנת 34th Street-Hudson Yards ולעלות צפונה. הגעה ברכב פרטי אינה מומלצת בגלל חניה יקרה וסגירת הרחוב.

האם אפשר להתמקח על המחירים?

כן, וזה חלק בלתי נפרד מהחוויה. המחיר הנקוב הוא נקודת פתיחה. הניסוח המקובל והמנומס הוא לשאול מה המחיר הטוב ביותר על הפריט, ולא לזרוק הצעה נמוכה מאוד. הדרך היעילה ביותר להשיג הנחה משמעותית היא לרכז כמה פריטים מאותו סוחר ולבקש מחיר לכולם יחד.

האם הסוחרים מקבלים כרטיסי אשראי?

חלקם כן וחלקם לא, ואין על מה להסתמך. אמצעי התשלום הבטוח הוא מזומן, רצוי בשטרות קטנים, שגם משפר את כוח המיקוח. כדאי למשוך כסף לפני ההגעה, כי כספומטים באזור מידטאון גובים בדרך כלל עמלה גבוהה.

מה קורה ביום גשום?

השוק תלוי מזג אוויר, וביום גשום חלק מהסוחרים פשוט לא נפרשים, כך שהמבחר מצטמצם. מצד שני, מי שכן הגיע מעוניין למכור ולא להחזיר סחורה לוואן, והנכונות להוריד מחיר גבוהה יותר. בכל מקרה שווה לבדוק תחזית ואת המצב העדכני לפני שיוצאים.

שווה לשלב את השוק עם שווקים אחרים באותו סוף שבוע?

בהחלט. אותם מפעילים מנהלים גם שוק בסופי שבוע ברחוב 25 המערבי בצ'לסי, שנוטה יותר לעתיקות ואספנות, והמרחק בין השניים הוא כרבע שעה ברכבת התחתית. הטקטיקה המומלצת היא להתחיל באחד בשעות הבוקר, כשהמבחר בשיא, ולהגיע לשני לקראת סוף היום, כשהמחירים מתגמשים.