אין סיור מסחרי יחיד בשם "העיר האבודה של מנהטן" - זהו כינוי כללי לתופעה של שכונות ואתרים שנמחקו ממפת מנהטן בשם "התחדשות עירונית", ובהם תחנת פן סטיישן המקורית, פייב פוינטס, סנקה וילג' והרכבות המוגבהות. הדוגמה המתועדת ביותר, וזו שאפשר גם ממש להזמין אליה סיור, היא סן חואן היל - השכונה השחורה והפורטוריקנית שנהרסה כדי להקים את לינקולן סנטר - עם סיור הליכה מודרך בן כשעה וחצי במחיר של כ-40$ לאדם.

כל אחד מהמקומות האלה היה שכונה או מבנה אמיתי, עם תושבים, עסקים וחיי קהילה של ממש - לא סתם שם רומנטי לאזור נטוש. חלקם נעלמו כליל מהנוף הפיזי של העיר, וחלקם, כמו סן חואן היל, השאירו מספיק שרידים ותיעוד כדי שאפשר יהיה ללכת בעקבותיהם היום עם מדריך מקומי.

העיר האבודה של מנהטן: מה בעצם מסתתר מאחורי הכינוי

אין באתרי ההזמנות המוכרים מוצר בשם "סיור העיר האבודה של מנהטן". מי שמחפש כרטיס בשם הזה לא ימצא אותו - מדובר בכינוי גג לתופעה רחבה בהרבה: לאורך יותר ממאה שנים נמחקו ממנהטן שכונות שלמות, תחנת רכבת מפוארת ואפילו קווי רכבת עיליים, כמעט תמיד לפי אותה נוסחה - הכרזה על פרויקט ציבורי גדול, ואחריה הפקעת קרקעות, פינוי תושבים והריסה.

איך נולד הכינוי "העיר האבודה"

ההתייחסות למנהטן "אבודה" נשענת בדרך כלל על חמישה מקרים שמתועדים היטב בארכיונים, בעיתונות התקופה ובמחקר עירוני: תחנת פן סטיישן המקורית, פייב פוינטס, סנקה וילג', הרכבות המוגבהות וסן חואן היל.

למה זה קרה כל כך הרבה דווקא כאן

מנהטן היא אי צר עם ביקוש קרקע עצום, ולאורך המאה ה-19 וה-20 זה הפך אותה למעבדה של תכנון עירוני אגרסיבי. מאמצע המאה ה-20 ואילך השם שחוזר שוב ושוב בהקשר הזה הוא רוברט מוזס, המתכנן הראשי שעמד מאחורי פרויקטים ציבוריים ענקיים - כולל זה שהרס את סן חואן היל כדי לפנות מקום ללינקולן סנטר. למי שרוצה להבין קודם איך נראות שכונות מנהטן של היום, לפני שצוללים לשכבות ההיסטוריות שמתחתן, יש סקירה מלאה במדריך השכונות של מנהטן.

תחנת פן סטיישן המקורית: ההריסה שהולידה את חוק השימור

אחד הסיפורים הכואבים ביותר בתולדות התכנון העירוני של ניו יורק מתחיל בבניין שכבר לא קיים.

ארמון גרניט וברזל שהיה הכניסה הגדולה לעיר

התחנה שנפתחה ב-1910 בתכנון המשרד היוקרתי מקים, מיד אנד וייט הייתה אחד ממבני התחבורה המרשימים שנבנו אי פעם בארצות הברית: 84 עמודים דוריים מגרניט, אולם המתנה מרכזי שנחשב לחלל הפנימי הגדול ביותר בעיר באותה תקופה, ותקרת זכוכית שהציפה את הרציפים באור טבעי.

יום ההריסה וההד שהיא השאירה

ב-28 באוקטובר 1963, בגשם קל ומול מפגינים שעמדו בשקט עם סרטי אבל שחורים, החלו הפועלים לפרק את התחנה בפטישי אוויר. שלוש שנים לקח לפרק אותה כליל - כולל 16 טונות של נשרים מעוטרים ו-84 העמודים, שנשלחו כפסולת לביצות שבניו ג'רזי. התחנה הנוכחית ומדיסון סקוור גארדן נבנו מעל השטח שהתפנה.

חוק השימור העירוני של 1965

ההריסה עוררה זעם ציבורי כזה שב-15 באפריל 1965 חתם ראש העיר רוברט וגנר על חוק השימור שהקים את ועדת השימור ההיסטורי של ניו יורק. החוק הזה, שנולד מתוך האבל על פן סטיישן, הוא זה שהציל מאוחר יותר את התחנה ה"אחות" - גרנד סנטרל טרמינל - ומאז שמר על יותר מ-30,000 מבנים היסטוריים נוספים בעיר. מי שרוצה לראות איך נראית תחנת רכבת היסטורית ששרדה, שווה לשלב סיור מודרך בגרנד סנטרל שחושף פינות נסתרות במבנה, ומראה בדיוק מאיזה גורל השכן שלה ניצל.

פייב פוינטס: משכונת העוני המפורסמת לכיכר בתי המשפט

אם פן סטיישן הוא סיפור על מבנה אחד, פייב פוינטס הוא סיפור על שכונה שלמה שנעלמה בהדרגה.

מביצת קולקט לשכונת המצוקה המיתולוגית

השטח שבו התפתחה פייב פוינטס היה במקור בריכת קולקט (Collect Pond) - מקור מי השתייה העיקרי של ניו יורק הקולוניאלית. עד סוף המאה ה-18 בורסקאים ומשחטות שהוקמו לצדה הפכו אותה לביצה מזוהמת, התושבים האמידים עזבו, וסביב הצומת שנודע בשם "חמשת הפינות" קמה אחת השכונות העניות והצפופות בתולדות ניו יורק - נקודת כניסה למהגרים אירים, איטלקים וסינים, ולתקופה מסוימת גם לקהילה משמעותית של אפרו-אמריקאים חופשיים.

איך זה נראה במקום היום

החל משנות ה-1880 וה-1890 העירייה החלה להרוס את הבניינים המוכרים לשמצה ולהקים במקומם את המרכז האזרחי של ניו יורק - מבני ציבור ובתי משפט פדרליים ומדינתיים סביב כיכר פולי. תושב שהיה חוזר לרחובות פייב פוינטס היום פשוט לא היה מזהה את המקום: חפירות מ-1991 בסמוך לכיכר חשפו גם שרידים משכונה זו וגם את בית הקברות האפריקאי, אחד הגילויים הארכיאולוגיים החשובים בהיסטוריה של ניו יורק. מי שרוצה להעמיק בחיי היומיום הצפופים של שכונות המהגרים באותה תקופה יכול לשלב את הסיור בבתי המהגרים בלואר איסט סייד, לא הרחק משם.

סנקה וילג': הקהילה השחורה החופשית שהייתה שם לפני צנטרל פארק

מתחת לדשא ולאגמים של אחד הפארקים המצולמים בעולם מסתתרת קהילה שנשכחה במשך יותר ממאה שנה.

מי היו התושבים של סנקה וילג'

סנקה וילג' נוסדה ב-1825 כשאנדרו וויליאמס, מבריק נעליים אפרו-אמריקאי בן 25, קנה שלוש חלקות אדמה תמורת 125 דולר בשטח שבין הרחובות 82 ל-89 במה שהיום הוא הצד המערבי של צנטרל פארק. תוך כשלושים שנה גדלה שם קהילה של כ-225 תושבים - כשני שליש מהם אפרו-אמריקאים והשאר בעיקר מהגרים אירים וגרמנים - עם שלוש כנסיות, בית ספר ושיעור בעלות נדל"ן על קרקע שהיה גבוה משמעותית מהממוצע בעיר כולה. יותר ממחצית ממשקי הבית האפרו-אמריקאים בסנקה וילג' היו בעלים של הקרקע שעליה גרו, מה שהפך אותה לקהילת בעלי הנכסים האפרו-אמריקאית הגדולה ביותר בניו יורק שלפני מלחמת האזרחים.

ההפקעה, השכחה וההנצחה של היום

ב-1857 העירייה הפקיעה את הקרקע להקמת צנטרל פארק, והתושבים פונו. הסיפור של סנקה וילג' נשכח כמעט לגמרי, עד שהיסטוריונים חשפו אותו מחדש בשנות ה-90. היום יש בשטח שילוט הנצחה רשמי של רשות הפארק שמסמן במדויק היכן עמדו הבתים, הכנסיות ובית הספר, לצד תערוכת חוץ קבועה שמסבירה את הממצאים הארכיאולוגיים שנחפרו במקום.

הרכבות המוגבהות: הרעש שעיצב את הרחוב הניו יורקי ונעלם ממנו

לפני שהרכבת התחתית שלטה מתחת לאדמה, הרכבת שלטה מעל הראש.

עידן ה"אלס" מעל הרחובות

החל מ-1878 חצו את מנהטן קווי רכבת מוגבהים על גשרי ברזל - "האלס" (Els) - שרעשו והצלו את הרחובות שמתחתם באור שמש. קו שלישית אווניו, המפורסם מכולם, הפך לחלק בלתי נפרד מהנוף העירוני של מזרח מנהטן במשך כמעט שמונה עשורים, ותחנותיו הופיעו בספרות ובקולנוע כסמל של ניו יורק העירונית והתעשייתית.

למה פירקו אותם דווקא כשבנו את הרכבת התחתית

עם התפתחות והתאחדות רשתות הרכבת התחתית בשנות ה-30 וה-40, ראש העיר פיורלו לה גווארדיה ויורשיו החלו לראות בקווים המוגבהים מטרד מיושן שמאפיל על הרחוב ופוגע בערכי הנכסים מתחתיו. הקו במנהטן נסגר במלואו ב-1955, ופירוקו הפיזי החל כבר באוגוסט אותה שנה - חלק מהברזל הישן הוחזר לשימוש אפילו בבניית מנהרת לינקולן. מי שסקרן איך ניו יורק בכלל זזה בין כל השכבות ההיסטוריות האלה יכול למצוא הקשר מורחב במוזיאון התחבורה של ניו יורק, ובמסלול שמצטלב ישירות עם שכבות נטושות אחרות של הרכבת התחתית עצמה בהתחנה הנטושה של סיטי הול.

סן חואן היל: השכונה השוקקת שפינתה מקום ללינקולן סנטר

מכל חמשת הסיפורים כאן, זה שקשור ישירות למרכז תרבות שעומד ופועל היום.

חיי הקהילה שהיו שם

סן חואן היל השתרעה סביב אמסטרדם אוונו בין הרחובות 60 ל-70 בערך, ולאורך רוב המחצית הראשונה של המאה ה-20 הייתה אחת מריכוזי האוכלוסייה השחורה והפורטוריקנית הגדולים במנהטן. השכונה הייתה מרכז תוסס לחיי ג'אז ותרבות: נגני סקסופון כמו בני קרטר ופסנתרנים כמו הרבי ניקולס גדלו שם, ודיוק אלינגטון ורקס סטיוארט אף כתבו יחד יצירה על שם השכונה.

ההתחדשות העירונית של רוברט מוזס

בשנות ה-50 המאוחרות, במסגרת תוכנית "לינקולן סקוור", השתמש רוברט מוזס בסמכויות הפקעת קרקעות פדרליות כדי לפנות יותר מ-7,000 משפחות ו-800 עסקים משכונת סן חואן היל. הבתים המשותפים נהרסו, וב-1959 הנשיא אייזנהאואר עצמו חפר את חפירת היסוד הראשונה לפרויקט לינקולן סנטר. יחד עם לינקולן סנטר קמו על אותו שטח גם קמפוס אוניברסיטת פורדהאם ומתחם הדיור לינקולן טאוורס.

ההד בתרבות: "סיפור הפרברים"

המחזמר "סיפור הפרברים" (West Side Story) נכתב בסוף שנות ה-50, בדיוק כשסן חואן היל נהרסה בפועל - וההקשר הזה לא מקרי. גם היום, כשמדברים על השכונה שנעלמה, המחזמר הזה הוא לרוב נקודת הכניסה הראשונה של מבקרים לסיפור האמיתי שעומד מאחוריו: לא רק תפאורה דרמטית, אלא קהילה אמיתית שפונתה בכפייה.

הסיור שאפשר ממש להזמין: לינקולן סנטר והשכונה האבודה של סן חואן היל

בניגוד לארבעת האתרים האחרים, לסן חואן היל יש משהו נדיר: סיור אמיתי, מודרך וניתן להזמנה מראש.

מה כולל הסיור בפועל

הסיור, בשם Lincoln Center & the Lost Neighborhood of San Juan Hill Tour של ספק בשם RetroMan Tours, אורכו כשעה וחצי. הוא עובר בין הבניינים הבודדים ששרדו מהשכונה המקורית, מציג ציורי קיר וסימני זיכרון לקהילה שהייתה שם, ומסתיים בתוך מתחם לינקולן סנטר עצמו.

למי זה מתאים

זה סיור שמתאים בדיוק למי שכבר ראה הופעה או מופע בלינקולן סנטר וסקרן לדעת מה היה שם קודם, וגם למי שמתעניין בהיסטוריה האפרו-אמריקאית והפורטוריקנית של ניו יורק בלי לחפש רק את הארלם. המדריכים דנים בכוונה בשאלות לא נוחות - מי הרוויח מהפרויקט, מי שילם את המחיר, ומה בדיוק אבד כשקהילה שלמה פונתה כדי לפנות מקום למרכז תרבות.

פרטים מעשיים להזמנה

הקבוצות קטנות - עד 10 משתתפים - והיציאה היא מאוניברסיטת פורדהאם בלינקולן סנטר. המחיר הנפוץ המדווח הוא סביב 40$ לאדם, עם ביטול חינם עד 24 שעות מראש; מחיר מייצג לבדיקה מול הספק בעת ההזמנה. בגלל שמדובר בקבוצות קטנות, כדאי להזמין מראש ולא להסתמך על מקום פנוי בבוקר הסיור.

עצה מעשית לישראלי: איך מגיעים ומה כדאי לשלב בסביבה

לינקולן סנטר וסנקה וילג' קרובים מספיק כדי לשלב אותם באותו ביקור, ברגל.

תחבורה ציבורית ללינקולן סנטר

הדרך הפשוטה ביותר היא רכבת תחתית קו 1 עד לתחנת 66th St - Lincoln Center, ירידה ישירות מול הכניסה למתחם. מי שמגיע מדאון-טאון או מהצד המזרחי יכול גם לרדת בקווי B/D או A/C בקולומבוס סירקל (59th St) ולהמשיך ברגל כעשר דקות צפונה. אוטובוסים לאורך ברודוויי ואמסטרדם אוונו עוצרים ממש ליד המתחם, אופציה נוחה למי שכבר משתמש בכרטיס נסיעה עירוני.

לשלב עם צנטרל פארק וסנקה וילג'

מלינקולן סנטר אפשר להמשיך ברגל דרך הצד המערבי של הפארק צפונה לכיוון רחובות 85-86, לאזור שבו שכנה סנקה וילג' - הליכה נעימה של כעשרים עד שלושים דקות שעוברת גם ליד האגם. השילוט הרשמי של רשות הפארק מסמן במדויק את מיקומי הבתים והכנסיות שהיו שם, וזו דרך טובה לחבר בין שני הסיפורים באותו יום ביקור, בלי צורך בתחבורה נוספת.

תזמון ומה כדאי לדעת מראש

כמו ברוב האתרים הפתוחים בניו יורק, שעות הבוקר המוקדמות בסופי שבוע שקטות משמעותית מאשר אחר הצהריים - טיול בפארק לפני השעה 10:00 נמנע מרוב העומס. הסיור המודרך עצמו מתקיים בקבוצות קטנות ולכן לא סובל מצפיפות, אבל כדאי לזכור שמדובר בהליכה בחוץ לאורך כשעה וחצי, כך שבגדים לפי מזג האוויר ונעליים נוחות חשובים יותר מאשר בסיור מוזיאון סגור. למי שמתכנן כמה ימים בעיר ומחפש בסיס לינה נוח לאזור הזה, כדאי להעיף מבט בהמלונות שהישראלים הכי אוהבים במנהטן.

מה חשוב לדעת לפני שמגיעים

• אין מוצר בשם "סיור העיר האבודה של מנהטן" - זה כינוי לתופעה של שכונות ואתרים שנמחקו, לא סיור ספציפי אחד
• הסיור האמיתי והניתן להזמנה מתמקד בסן חואן היל, השכונה שפינתה מקום ללינקולן סנטר
• תחנת פן סטיישן המקורית נהרסה כליל בין 1963 ל-1966 - התחנה והמדיסון סקוור גארדן שרואים היום הם מבנים אחרים לגמרי
• סנקה וילג' נמצאת בתוך צנטרל פארק, בין רחובות 82 ל-89, עם שילוט הנצחה רשמי של רשות הפארק
• פייב פוינטס הפכה לכיכר פולי ולמתחם בתי המשפט הפדרליים בדאון-טאון מנהטן
• סיור סן חואן היל יוצא מאוניברסיטת פורדהאם בלינקולן סנטר, בקבוצות קטנות עד 10 משתתפים, עם ביטול חינם עד 24 שעות מראש

טעויות שכדאי להימנע מהן

• לחפש כרטיס באתרי הזמנות בשם "העיר האבודה של מנהטן" - שם כזה לא קיים כמוצר מסחרי
• לצפות למצוא שרידים פיזיים של תחנת פן סטיישן המקורית - היא נהרסה במלואה ולא נותר ממנה כמעט דבר במקום
• לפספס את שילוט ההנצחה לסנקה וילג' כי הוא לא ליד אחת הכניסות המרכזיות והידועות של הפארק
• להגיע לסיור סן חואן היל בלי הזמנה מראש - מדובר בקבוצות קטנות שמתמלאות
• לבלבל בין מיקום סנקה וילג' (רחובות 82-89) לבין אזורים אחרים בצנטרל פארק
• להניח שאפשר לראות את כל חמשת האתרים ברגל באותו יום - הם פזורים בין דאון-טאון לצפון הפארק ודורשים תכנון

שאלות נפוצות

האם יש סיור בשם "העיר האבודה של מנהטן"?

לא בתור מוצר מסחרי אחד. זה כינוי כללי לחמישה אתרים ושכונות שנמחקו ממנהטן. הסיור הממשי והניתן להזמנה מתמקד באחד מהם - סן חואן היל, השכונה שפינתה מקום ללינקולן סנטר.

מה קרה לתחנת פן סטיישן המקורית?

התחנה, שנחשבה לאחד ממבני הרכבת המרשימים בעולם, נהרסה בין 1963 ל-1966 כדי לפנות מקום לתחנה הנוכחית ולמדיסון סקוור גארדן. ההריסה הובילה לחקיקת חוק השימור העירוני של ניו יורק ב-1965.

איפה הייתה סנקה וילג' ומה יש שם היום?

סנקה וילג' הייתה קהילה של אפרו-אמריקאים חופשיים לצד מהגרים אירים וגרמנים בין 1825 ל-1857, בשטח שהיום נמצא בתוך צנטרל פארק סביב רחובות 82-89. המקום מסומן היום בשילוט הנצחה רשמי של רשות הפארק.

מה זה סן חואן היל ולמה נהרס?

סן חואן היל הייתה שכונה שוקקת של תושבים שחורים ופורטוריקנים סביב אמסטרדם אוונו, שנהרסה בסוף שנות ה-50 במסגרת פרויקט ההתחדשות העירונית של רוברט מוזס כדי לפנות מקום ללינקולן סנטר.

איך מזמינים את הסיור בלינקולן סנטר וסן חואן היל?

הסיור מוזמן מראש דרך ספק בשם RetroMan Tours, נמשך כשעה וחצי, יוצא מאוניברסיטת פורדהאם בלינקולן סנטר, ומחירו הנפוץ המדווח הוא סביב 40$ לאדם עם ביטול חינם עד 24 שעות מראש.

איך מגיעים ללינקולן סנטר בתחבורה ציבורית?

הכי פשוט זה רכבת תחתית קו 1 לתחנת 66th St - Lincoln Center, שיוצאת ישר מול הכניסה למתחם. אפשר גם לרדת בקולומבוס סירקל ולהמשיך ברגל כעשר דקות צפונה.