מסלול רגלי במידטאון ניו יורק מתחיל בברייאנט פארק ובספרייה הציבורית ברחוב 42, ממשיך מזרחה לגרנד סנטרל, עולה צפונה בשדרה החמישית אל קתדרלת פטריק הקדוש ורוקפלר סנטר, ויורד מערבה לטיימס סקוור וברודווי. האורך הכולל כשלושה עד ארבעה קילומטרים, ארבע עד תשע שעות לפי קצב העצירות, בלי לחזור על אותו קטע פעמיים.

הקילומטרים כאן הם לא הבעיה. מידטאון היא רבע עיר קטן שאפשר לחצות ברגל בעשרים דקות, אבל היא גם האזור הצפוף ביותר במנהטן בשעות היום, והמדרכות בין רחוב 42 לרחוב 50 סופגות מאות אלפי אנשים שעובדים כאן ולא מטיילים כאן. מי שהולך בסדר לא נכון מוצא את עצמו חוצה את אותו צומת שלוש פעמים, מגיע לתצפית בשעה עם התור הארוך ביותר, ורואה את טיימס סקוור באור יום שטוח שמבטל את כל האפקט.

הסדר שמופיע כאן בנוי סביב שלושה עקרונות: לפתוח בפנים שקטות לפני שהעיר מתעוררת לגמרי, לתזמן את התצפית לשעה שלפני השקיעה, ולהגיע לטיימס סקוור אחרי שהחשיך. מרגע שקובעים את השעה של טיימס סקוור, כל שאר סדר ההליכה נגזר ממנה כמעט לבד.

המסלול במבט על: למה הסדר של מידטאון חשוב יותר מהמרחק

מידטאון היא מלבן צר שנמתח בערך מרחוב 34 בדרום ועד רחוב 59 בצפון, ומהנהר המזרחי ועד השדרה השמינית. הכל בתוכו נמצא במרחק הליכה, וזה בדיוק מה שמכשיל מטיילים: כשהכל קרוב, קל לזגזג. מסלול טוב במידטאון הוא קו אחד שנע מזרחה, עולה צפונה, ואז יורד מערבה ודרומה, כך שכל תחנה מזינה את הבאה אחריה.

הגריד שעושה את הניווט לפשוט

מנהטן מצפון לרחוב 14 בנויה על רשת מסודרת שהוגדרה עוד בתחילת המאה ה-19. הרחובות הממוספרים רצים ממזרח למערב ועולים בספרות ככל שמתקדמים צפונה, והשדרות רצות מצפון לדרום. השדרה החמישית היא קו האפס שמחלק כל כתובת ל"מזרח" ו"מערב": רחוב 42 מזרח 5 נמצא מזרחית לשדרה החמישית, ורחוב 42 מערב 5 מערבית לה. עשרים רחובות ממוספרים שווים בערך קילומטר, וכל בלוק בין שדרות ארוך פי שלושה בערך מבלוק בין רחובות. זה אומר שהליכה של עשרה רחובות צפונה לוקחת כעשר דקות, אבל הליכה של שלוש שדרות מערבה יכולה לקחת אותו זמן.

המשמעות המעשית: תכננו את התנועה הארוכה שלכם על ציר צפון-דרום, ואת המעברים בין שדרות שמרו לקטעים קצרים. מי שרוצה להבין לעומק איך האזורים של האי מתחברים זה לזה ימצא תמונה מלאה יותר בסקירת השכונות של מנהטן.

כמה זמן זה באמת לוקח

ההליכה נטו, מברייאנט פארק ועד רחוב 45 בברודווי, היא כשלושה קילומטרים וחצי - בערך ארבעים וחמש דקות רצופות בלי אף עצירה. אף אחד לא הולך אותו ככה. עם עצירות קצרות בלבד זה חצי יום, כארבע שעות. עם תצפית אחת, ארוחה יושבת וכניסה לקתדרלה זה יום מלא של שבע עד תשע שעות.

שני מספרים שכדאי להחזיק בראש: המדרכות בקטע שבין השדרה החמישית לשישית ברחובות 47 עד 50 הן הצפופות במסלול בשעות הצהריים של ימי חול, והצומת של רחוב 42 עם השדרה השישית מחייב המתנה ארוכה יחסית ברמזור. אם אתם עם ילדים קטנים או עם מישהו שמתקשה בהליכה, פצלו את המסלול לשני חצאים עם הפסקה ארוכה באמצע, במקום לנסות לדחוס.

נקודת הפתיחה: ברייאנט פארק והספרייה הציבורית של ניו יורק

הפתיחה הנכונה היא הספרייה הציבורית של ניו יורק, בניין שוורצמן, בפינת השדרה החמישית ורחוב 42. הבניין הזה נפתח ב-1911 והוא אחד ממבני הבוז-אר המרשימים בעיר, אבל רוב המבקרים מצטלמים עם האריות בכניסה וממשיכים הלאה בלי להיכנס. זו טעות: הכניסה חופשית, והפנים מעניין הרבה יותר מהחזית.

שני האריות ואולם הקריאה

שני אריות השיש ששומרים על המדרגות קיבלו את הכינויים "פיישנס" ו"פורטיטיוד" - סבלנות ואיתנות - בשנות השלושים, מפי ראש העיר דאז פיורלו לה גווארדיה, שסבר שאלה התכונות שניו יורקרים יזדקקו להן כדי לצלוח את השפל הגדול. הם עומדים על כנם מאז 1911.

בפנים, אולם הקריאה הראשי על שם רוז הוא החלל שכולם באים בשבילו: תקרה מצוירת בגובה כמעט חמישה עשר מטר, שולחנות עץ ארוכים ומנורות פליז. הנקודה שמעטים יודעים: האולם פתוח למבקרים שאינם קוראים בחלון זמן קצר בלבד בבוקר, בערך בין עשר לאחת עשרה בימים א' עד ו', והכניסה האחרונה כמה דקות לפני הסוף. מי שמגיע בצהריים ימצא דלת סגורה או אולם שמותר להציץ בו מהפתח בלבד. יש גם סיורים מודרכים חינמיים בבניין, קצרים ומוגבלים במספר משתתפים, שנרשמים אליהם מראש באתר הספרייה. השעות משתנות מעת לעת, ולכן שווה לאמת מול האתר הרשמי ביום שלפני.

כללי התנהגות שכדאי להכיר מראש

זו ספריית מחקר פעילה ולא אתר תיירות. אין אוכל ושתייה בפנים, מכבים פלאש, ומשתיקים את צליל הצמצם בטלפון. מותר לצלם אדריכלות, לא מותר לצלם קוראים אחרים.

הפארק שמאחורי הספרייה משנה אופי לפי עונה

ברייאנט פארק נמצא ממש מאחורי הספרייה, ותופס בלוק שלם בין השדרה החמישית לשישית. בקיץ זה מדשאה ענקית עם כיסאות ירוקים ניידים שאפשר לגרור לכל מקום, קרוסלה, שולחנות שחמט, ושורת דוכני אוכל. מדי קיץ מוקרנים בו סרטים חינם על הדשא בשעות הערב, עם קהל שמגיע שעות מראש עם שמיכות ואוכל. בעונה הקרה הדשא נעלם ובמקומו קם כפר חורף עם בקתות עץ ומגרש החלקה על קרח שהכניסה אליו חינם - משלמים רק על השכרת מחליקיים, ומי שמביא מחליקיים משלו מחליק בלי תשלום כלל. זה אחד הדברים הבודדים בעיר הזאת שבאמת לא עולים כסף, ובימי חול בשעות הבוקר המגרש כמעט ריק בעוד שבסופי שבוע אחר הצהריים ההמתנה יכולה להיות ארוכה מאוד. חורף במידטאון הוא פרק בפני עצמו, ומי שמגיע בעונה הזאת ימצא ערך נוסף בסקירת ניו יורק בחורף.

צפונה אל גרנד סנטרל: תקרת הכוכבים, המסדרון הלוחש והשוק שלמטה

מהספרייה ממשיכים מזרחה לאורך רחוב 42, כחמש מאות מטר, עד גרנד סנטרל. זו לא תחנת רכבת שעוצרים בה בדרך לאנשהו, זו התחנה עצמה. היא נפתחה ב-1913, יש בה יותר ממאה רציפים בשתי קומות, והאולם המרכזי הוא אחד החללים הפנימיים המרשימים באמריקה.

התקרה שהופכה, ואוריון שנשאר הפוך

התקרה של האולם המרכזי צבועה בכחול עמוק עם מפת כוכבים מוזהבת. פחות מחודשיים אחרי הפתיחה, נוסע מתמיד הבחין שמשהו לא מסתדר: המפה הפוכה, מזרח במקום מערב ולהיפך. משפחת ונדרבילט, שהקימה את התחנה, טענה שזו הייתה כוונה מלכתחילה - כך רואים את הכוכבים מנקודת מבט אלוהית, מבחוץ פנימה. מומחים אחרים סבורים שזו פשוט טעות בשרטוט המקורי שמעולם לא תוקנה. הפרט המשעשע: גם אחרי כל השחזורים, קבוצת אוריון עדיין מופיעה הפוכה בתוך עצמה. בפינה הצפון מערבית של התקרה יש כתם קטן וכהה שהושאר במכוון בשחזור של שנות התשעים, כדי להראות עד כמה השכבה הייתה מלוכלכת לפני הניקוי.

המסדרון הלוחש ליד בר הצדפות

יורדים לקומת המסעדות, וממש לפני הכניסה לבר הצדפות ההיסטורי נמצאת כיפה נמוכה מרוצפת אריחי קרמיקה עם ארבע קשתות. עומדים שני אנשים בשתי פינות אלכסוניות, כל אחד עם הפנים לקיר, ולוחשים - והקול עובר בבירור מצד לצד לאורך עקומת הכיפה. זה עובד באמת, וזו אחת הנקודות שהכי מומלצות ברשתות בקרב מי שכבר היה. הטיפ המעשי: זה עובד הרבה יותר טוב כשהמקום שקט, כלומר לא בין 12:00 ל-13:00 בימי חול.

שוק האוכל, והמגדל שממש מעבר לקיר

קומת המסעדות התחתונה מרכזת יותר משלושים דוכנים, ובקומה העליונה בצד הצפוני יש שוק מזון עם גבינות, מאפים ושוקולד. שעת השיא היא בדיוק שעת הצהריים של ימי חול, כשכל המשרדים בסביבה יורדים לאכול. מי שמגיע לפני 12:00 או אחרי 13:30 ימצא מקומות ישיבה פנויים בלי מאמץ.

ממש צמוד לתחנה, בפינת רחוב 42 ושדרת ונדרבילט, עומד מגדל התצפית סאמיט ואן ונדרבילט. אם אתם מתלבטים בין שתי תצפיות, אפשר להזמין כרטיס לסאמיט ואן ונדרבילט ולשלב אותו כאן, או לבחור מסלול מודרך שמחבר את גרנד סנטרל עם התצפית בסיור משולב של התחנה והמגדל. מי שמתעניין בעומק בסיפור התחבורה של העיר ימצא המשך טבעי במוזיאון התחבורה של ניו יורק.

השדרה החמישית: קתדרלת פטריק הקדוש, אטלס וחזיתות המותגים

מגרנד סנטרל חוזרים מערבה קצת ועולים צפונה בשדרה החמישית. הקטע שבין רחוב 47 לרחוב 57 הוא רחוב הקניות המזוהה ביותר בעיר, ובעיקר הוא רחוב של חזיתות: בנייני אבן, ויטרינות ענק, ותנועת אנשים בלתי פוסקת. גם מי שלא מתכוון לקנות דבר יקבל כאן את התחושה החזקה ביותר של מידטאון.

מה באמת שווה לעצור בשבילו בקתדרלה

קתדרלת פטריק הקדוש עומדת על השדרה החמישית בין רחובות 50 ו-51, ממש מול רוקפלר סנטר. זו הקתדרלה הניאו-גותית הגדולה בצפון אמריקה, בנייה מהמאה ה-19, והכניסה אליה חופשית בכל שעות הפתיחה. אין צורך בכרטיס, יש קופות תרומה למי שרוצה.

בפנים כדאי לחפש שלושה דברים ספציפיים: כשלושת אלפים ושבע מאות לוחות זכוכית צבעונית בחלונות, העתק של הפייטה של מיכלאנג'לו שגדול פי כמה מהמקור, ותקרת הקמרונות שנראית שונה לגמרי כשמתקרבים לחזית. שימו לב שסיורים מודרכים בקתדרלה אינם מתקיימים בימי ראשון, שהם ימי התפילה העמוסים. הכניסה שקטה בהרבה בבוקר מוקדם, וזו גם הפסקה נעימה מהרעש של השדרה.

אטלס, פרומתאוס והרחוב שביניהם

ממש מול הקתדרלה, בכניסה למבנה במספר 630 בשדרה החמישית, עומד פסל הברונזה של אטלס נושא את כיפת השמיים. הוא בגובה של כשבעה מטר ורבע, על בסיס נוסף, והוא אחד הפסלים המצולמים ביותר במידטאון בעיקר משום שהוא מתמסגר יפה מול צריחי הקתדרלה שממול. מי שעומד בדיוק על המדרכה הממוזרחת של השדרה החמישית מקבל את שני האלמנטים בפריים אחד, וזו נקודת הצילום שחוזרת שוב ושוב אצל מי שמכיר את האזור.

הערה על הצפיפות

המדרכה המערבית של השדרה החמישית בקטע הזה צרה יותר ועמוסה יותר מהמזרחית, בגלל התורים לחנויות. אם אתם רק עוברים, לכו בצד המזרחי, תתקדמו מהר יותר ותראו את החזיתות טוב יותר. את החצייה עשו בצומת עם רחוב 50, שם הרמזור נדיב יחסית.

מי שרוצה לעבור את הקטע הזה עם מישהו שמספר את הסיפור שמאחורי הבניינים, יש סיורי הליכה יומיים שמחברים את הספרייה, גרנד סנטרל, השדרה החמישית ורוקפלר לרצף אחד. אפשר להזמין סיור אתרי מידטאון בהליכה ולהצטרף אליו בדיוק בקטע הזה.

רוקפלר סנטר וטופ אוף דה רוק: התצפית שרואים ממנה את האמפייר

מהקתדרלה חוצים את השדרה ונכנסים לרוקפלר סנטר. זה קומפלקס של תשעה עשר מבנים שנבנה החל משנות השלושים, והוא בנוי כמעין עיר קטנה בתוך העיר: שדרת גנים קטנה שיורדת מהשדרה החמישית פנימה, רחבה שקועה במרכז, ובניין הדגל בן שבעים הקומות מעליה.

הרחבה, הפסלים ומגרש ההחלקה

שדרת הגנים שמובילה פנימה מהשדרה החמישית מתחלפת עונתית בשתילה שונה, ובסופה נגלית הרחבה השקועה עם פסל הזהב של פרומתאוס. בחודשי החורף הרחבה הזאת הופכת למגרש החלקה קטן ומצולם מאוד, וזה גם הצד שבו ניצב עץ חג המולד המפורסם בעונה. חשוב לדעת שהמגרש כאן קטן משמעותית מזה שבברייאנט פארק והכניסה אליו בתשלום, כך שמי שרוצה רק להחליק יעשה זאת בזול יותר קילומטר משם. מי שמתכנן ביקור בשיא העונה החגיגית ימצא פירוט נרחב על מה שקורה כאן בניו יורק בדצמבר.

למה רבים מעדיפים דווקא את טופ אוף דה רוק

התצפית טופ אוף דה רוק נמצאת בקומה השבעים, בגובה של כשני מאות ששים מטר, ויש בה כתשע מאות מטר רבוע של שטח צפייה חיצוני פתוח - השטח החיצוני הגדול מבין תצפיות העיר. הסיבה שרבים מדרגים אותה מעל האמפייר סטייט היא פשוטה: מכאן רואים את האמפייר סטייט בתוך הפריים, ורואים את סנטרל פארק פרוש במלואו צפונה. מהאמפייר עצמו, לעומת זאת, אי אפשר לראות את האמפייר, וסנטרל פארק חסום חלקית.

נקודה שחוזרת שוב ושוב מפי מי שצילם משם: המעקה בטופ אוף דה רוק בנוי מלוחות זכוכית שקופים בקומה העליונה, בלי רשת, וזה מה שמאפשר תמונות נקיות בלי גדר בפריים. באמפייר סטייט המרפסת פתוחה לאוויר אבל מגודרת, עם רווחים שמאפשרים להכניס עדשה. אם המטרה שלכם היא תמונה אחת טובה של קו הרקיע, זה השיקול המכריע.

מתי להזמין ולאיזו שעה

מי שמגיע בלי הזמנה מראש בעונה עמוסה עלול למצוא את עצמו ממתין זמן רב בקופה. כרטיס עם שעת כניסה מוזמן מראש חוסך את שלב הקופה לגמרי. השעה המבוקשת ביותר היא כשעה לפני השקיעה, כי כך רואים את העיר באור יום, בשעת הזהב ואחר כך מוארת - שלושה מצבי תאורה בכרטיס אחד. בדיוק בגלל זה השעה הזאת נחטפת ראשונה, ובסופי שבוע היא נגמרת ימים מראש. אפשר להזמין כרטיס לטופ אוף דה רוק מראש לשעה מדויקת, או לבדוק זמינות של כרטיס כניסה כללי לתצפית בספק נוסף. מי שרוצה את כל קטע המסלול הזה עם מדריך שמסביר את הבניינים, יכול להזמין סיור הליכה במידטאון עם כרטיס לטופ אוף דה רוק.

תצפית אחת ליום מספיקה

שתי תצפיות באותו יום נשמעות רעיון טוב על הנייר, ובפועל הן מבטלות זו את זו. אחרי הפעם הראשונה, ההשפעה של השנייה קטנה מאוד, והזמן שהן גוזלות - כניסה, מעליות, זמן למעלה - מוציא מהמסלול שעתיים וחצי שלמות.

מערבה אל טיימס סקוור: למה זה חייב להיות בסוף

מרוקפלר סנטר ממשיכים מערבה ודרומה, כשבע מאות מטר, ומגיעים לטיימס סקוור. זו לא כיכר עגולה אלא הצטלבות מוארכת בין ברודווי לשדרה השביעית, בערך בין רחוב 42 לרחוב 47, וכל מטר מרובע בה מכוסה מסכים.

המסכים, השעה הנכונה והמדרגות האדומות

הכלל היחיד שחשוב כאן: באור יום זה נראה כמו רחוב עמוס עם פרסומות. אחרי רדת החשכה זה הופך למשהו אחר לגמרי, כי המסכים מאירים את כל החלל ואת פני האנשים והצבע מציף את הרחוב. זו הסיבה שכל מסלול רגלי במידטאון צריך להיגמר כאן ולא להתחיל כאן. בחורף החשיכה יורדת מוקדם והכיכר מגיעה לשיא כבר בשעות אחר הצהריים המאוחרות, בעוד שבקיץ צריך להמתין עד הערב.

בקצה הצפוני, בכיכר האב דאפי בפינת רחוב 47, יש מבנה משולש עם מדרגות זכוכית אדומות שמטפסות על גגו. אפשר לשבת עליהן, הן חינם, והן נותנות את הזווית הפתוחה ביותר על כל הכיכר. מתחת למדרגות פועל דוכן הכרטיסים המוזל להצגות ברודווי של אותו יום, שמופעל על ידי ארגון ללא מטרות רווח. ההנחות נעות בין כחמישית לכמחצית מהמחיר המלא, נוסף אליהן דמי טיפול קבועים לכרטיס, והדוכן נפתח למופעי ערב אחר הצהריים. התור בשעת הפתיחה הוא בדרך כלל הארוך ביותר, ומי שמגיע כשעה אחריה ממתין פחות אבל בוחר מתוך מבחר קטן יותר.

מה לא לעשות בכיכר

שתי התנהלויות חוזרות כאן, ושתיהן מוכרות היטב לכל מי שמכיר את המקום. הראשונה היא דמויות מחופשות שמזמינות אתכם להצטלם, בעיקר אם אתם עם ילדים, ואז דורשות תשלום גבוה אחרי הצילום ולעיתים מזמינות עוד אדם להפעיל לחץ. הפתרון פשוט: או לסכם מחיר לפני הצילום, או פשוט לא ליצור קשר עין ולהמשיך ללכת. השנייה היא מוזיקאים שמושיטים דיסק "במתנה", ואז לא מוכנים לקחת אותו בחזרה עד שמשלמים. הכלל היחיד שעובד הוא לא לקחת שום דבר שמושיטים לכם ליד. אם כבר לקחתם והם מסרבים לקבל בחזרה, הניחו את הפריט על הרצפה לידם והמשיכו.

מעבר לזה, טיימס סקוור היא אזור מואר ומאויש היטב בכל שעות היום והלילה. שמרו על התיק קדימה כמו בכל מקום צפוף בעולם, ואל תעצרו באמצע זרם ההליכה כדי לצלם - זזו הצידה, לכיוון החזיתות.

דרומה אל הריאלטו וברודווי, ומשם להיי ליין או חזרה מזרחה

מטיימס סקוור המסלול ממשיך באופן טבעי דרומה ומערבה, לתוך רובע התיאטראות. זהו אזור שנמתח בערך בין רחוב 41 לרחוב 54, בין השדרה השישית לשמינית, והוא מחזיק את הריכוז הגדול בעולם של אולמות תיאטרון מסחריים פעילים.

רחוב התיאטראות

למרות השם, רוב אולמות ברודווי אינם ניצבים על שדרת ברודווי עצמה אלא על הרחובות הצדדיים שמסביבה, בעיקר רחובות 44 ו-45 מערב. הקטע הזה, שנקרא לעיתים "הריאלטו", הוא אחד הקטעים הנעימים ביותר במידטאון בערב: רחובות צרים יחסית, שלטי ניאון ותיקים, קהל מסודר שנכנס לאולמות בשעה מסוימת ואז שקט יחסי. אם אתם הולכים כאן בסביבות שמונה בערב תראו את הרחוב מתרוקן פתאום, וזה מראה מהנה בפני עצמו.

מי שמתכנן לשלב מופע ערב צריך לזכור שההצגות מתחילות בדרך כלל בשעה קבועה בערב וכניסה מאוחרת מוגבלת מאוד. כלומר, המופע קובע את שעת הסיום של ההליכה ולא להיפך. מי שמחפש חוויית בידור ערבית קטנה יותר וקצת אחרת ימצא אפשרות מעניינת בכרטיסים למופע הראקוגו של קטסורה סאנשיין.

המשך מערבה או חזרה מזרחה

בנקודה הזאת יש שתי בחירות. הראשונה, להמשיך מערבה ודרומה אל היי ליין, הפארק הליניארי שנבנה על מסילת רכבת מוגבהת נטושה. הכניסה הצפונית אליו נמצאת באזור האדסון יארדס, כעשרים דקות הליכה נוספות דרומה-מערבה, והכניסה חופשית. זו בחירה טובה למי שיצא מוקדם ורוצה להמשיך בשעות היום, פחות טובה לסיום בשעות החושך כשהתצוגה הצמחית לא נראית.

השנייה, לחזור מזרחה. מטיימס סקוור יש חיבור נוח לתחתית ברחוב 42, וממנו אפשר לחזור לכל מקום במידטאון בכמה דקות. אם נשארתם עם אנרגיה, אפשר גם לרדת דרומה ברגל לאורך השדרה השישית ולהגיע לרחוב 34, שהוא רחוב מסחרי בפני עצמו עם אופי שונה לגמרי מהשדרה החמישית - פירוט מלא עליו נמצא בסקירת רחוב 34 בניו יורק.

תוספות לפי זמן, אוכל בדרך והדברים שישראלים שוכחים

המסלול הבסיסי עומד בפני עצמו, אבל יש שלוש תוספות טבעיות שאפשר להשחיל בו בלי לשבור את הרצף, ושורה של פרטים מעשיים שמשנים את איכות היום.

האמפייר סטייט, ספריית מורגן וסנטרל פארק

הראשונה היא האמפייר סטייט בילדינג, שנמצא בהמשך השדרה החמישית דרומה, בפינת רחוב 34. הוא בערך עשר דקות הליכה מברייאנט פארק, כך שהכי הגיוני לצרף אותו בתחילת היום או בסופו ולא באמצע. מי שבוחר בו כתצפית מרכזית יכול להזמין כרטיס לתצפית האמפייר סטייט בלי תור בקופה.

השנייה היא ספריית מורגן, בפינת שדרת מדיסון ורחוב 36, בערך שבע דקות הליכה דרומה-מזרחה מברייאנט פארק. זהו ארמון בסגנון רנסאנס איטלקי שהיה הספרייה הפרטית של איל ההון ג'יי פי מורגן, ובלב הבניין שלושה חדרים היסטוריים עם מדפי עץ בשלוש קומות. הכניסה בתשלום ברוב הזמן, אך יש חלונות זמן קבועים שבהם הכניסה חופשית, בהם ערבי שישי מאוחרים - שווה לאמת את השעות המדויקות מול האתר הרשמי לפני שמתכננים סביבן.

השלישית היא סנטרל פארק, שקצהו הדרומי נמצא ברחוב 59, כלומר כעשר דקות צפונה מרוקפלר סנטר לאורך השדרה החמישית. זו התוספת הכי טובה למי שהתחיל מוקדם וגילה שנשארו לו שעתיים באמצע היום, והכי גרועה למי שמנסה לדחוס אותה אחרי החשכה.

אוכל על המסלול, כולל כשר

מידטאון היא אזור עסקים, ולכן היצע האוכל בה מכוון לשעת צהריים מהירה של עובדים ולארוחות ערב יקרות. שתי נקודות עצירה נוחות נמצאות בדיוק על המסלול: דוכני האוכל של ברייאנט פארק בעונה החמה, וקומת המסעדות של גרנד סנטרל בכל השנה. שתיהן מאפשרות לאכול משהו סביר בלי לשבת שעה במסעדה.

לגבי אוכל כשר, במידטאון יש מספר לא מבוטל של עסקים בהשגחה, בעיקר בקטע שבין רחוב 34 לרחוב 48, ובהם מקומות חלביים, בשריים וטבעוניים. ההשגחות והשעות משתנות, ולכן הכלל הבטוח הוא לאמת כל מקום ספציפית מול תעודת ההשגחה שלו לפני שמסתמכים עליו, ולא להניח על סמך שם או מיקום. שווה גם לזכור שהשגחה חלבית ובשרית אינן זהות בדרישות, ולבדוק זאת מראש. למי שמחפש טעם מזרח אסייתי צפוף וזול קצת דרומה מהמסלול, קוריאה טאון נמצא ברחוב 32 בין השדרות החמישית לשישית.

טיפים, מס מכירה ודברים קטנים שמצטברים

שני הפרטים שהכי מפתיעים ישראלים בניו יורק הם שהמחיר על המדף אינו המחיר בקופה - מס מכירה מקומי מתווסף בקופה ולא מוצג מראש - ושהתשר במסעדות ישיבה הוא נורמה חברתית מובנת מאליה ולא בונוס. במקומות שיושבים בהם הציפייה היא לתשר משמעותי, ובדוכני קפה ואוכל מהיר יופיע מסך עם הצעות תשר גם על הזמנה קטנה. אתם רשאים לבחור סכום אחר או אפס במקומות כאלה.

שאר הפרטים פשוטים: מי הברז בעיר ראויים לשתייה, ולכן בקבוק רב פעמי חוסך הרבה כסף לאורך יום שלם. נעליים נוחות אינן המלצה אלא תנאי, כי מדובר בשלוש עד ארבע שעות על אספלט. בתי מרקחת פתוחים לאורך כל המסלול ומחזיקים כמעט הכל בלי מרשם. ישראלים נכנסים לארצות הברית באישור נסיעה אלקטרוני שמוגש מראש באתר הרשמי ואינו נסדר בשדה התעופה, ויש טיסות ישירות מתל אביב לשני שדות התעופה המשרתים את העיר. מי שמנהל תקציב הדוק יפיק ערך מהרעיונות בטיול בניו יורק בתקציב יומי נמוך, ומי שעדיין מחפש מקום לישון ימצא השוואה שימושית במלונות שהישראלים הכי אוהבים במנהטן.

מה חשוב לדעת לפני שמגיעים

• האורך הכולל הוא כשלושה עד ארבעה קילומטרים בלבד, אבל עם עצירות זה יום מלא של שבע עד תשע שעות. אפשר לדחוס לחצי יום בלי תצפית ובלי ארוחה יושבת.
• השעה שבה מגיעים לטיימס סקוור קובעת את כל סדר ההליכה. מתכננים אותה אחרי החשכה ובונים לאחור.
• רחובות ממוספרים רצים ממזרח למערב, שדרות מצפון לדרום, והשדרה החמישית מחלקת כל כתובת ל"מזרח" ו"מערב". עשרים רחובות שווים בערך קילומטר.
• כניסה חופשית לחלק ניכר מהתחנות: הספרייה הציבורית, ברייאנט פארק, רחבת רוקפלר סנטר, קתדרלת פטריק הקדוש והמדרגות האדומות בטיימס סקוור.
• אולם הקריאה של הספרייה פתוח למבקרים בחלון זמן קצר בבוקר בלבד, ולא לאורך היום. השעות משתנות ולכן שווה לאמת מול האתר הרשמי יום מראש.
• תצפית אחת ליום מספיקה. שתיים באותו יום מבטלות זו את זו וגוזלות שעתיים וחצי מהמסלול.

טעויות שכדאי להימנע מהן

• להתחיל בטיימס סקוור. באור יום זה רחוב עמוס עם פרסומות, ומי שראה אותו בבוקר כבר לא יחזור אליו בערב.
• לזגזג בין השדרות. כל מעבר בין שדרות ארוך פי שלושה ממעבר בין רחובות, וזיגזג אחד מיותר מוסיף רבע שעה הליכה.
• להגיע לתצפית בלי כרטיס עם שעה מוזמנת מראש בעונה עמוסה, ואז להמתין בקופה במקום להיות למעלה.
• להצטלם עם דמות מחופשת בטיימס סקוור בלי לסכם מחיר מראש, או לקחת דיסק שמושיטים לכם ביד.
• לתכנן שתי תצפיות באותו יום, או לצרף את סנטרל פארק אחרי החשכה כשלא רואים בו כלום.
• להניח שהמחיר על המדף הוא המחיר בקופה. מס מכירה מקומי מתווסף רק בתשלום, והתשר במסעדות ישיבה הוא ציפייה ולא בחירה.

שאלות נפוצות

כמה זמן לוקח מסלול רגלי במידטאון מנהטן?

ההליכה נטו, מברייאנט פארק ועד רובע התיאטראות, היא כשלושה קילומטרים וחצי ולוקחת כארבעים וחמש דקות רצופות. בפועל, עם עצירות קצרות בלבד מדובר בכארבע שעות, ועם תצפית אחת, כניסה לקתדרלה וארוחה יושבת זה יום מלא של שבע עד תשע שעות. אפשר לפרוס את המסלול על יום שלם או לדחוס אותו לחצי יום בלי תצפית.

באיזו שעה הכי כדאי להתחיל את המסלול?

תלוי בעונה, כי הכל נגזר מהשעה שבה מגיעים לטיימס סקוור. בחורף החשיכה יורדת מוקדם וכדאי להתחיל בשעות הבוקר המאוחרות, בקיץ אפשר להתחיל מאוחר יותר. פתיחה בשעת הבוקר שבה אולם הקריאה של הספרייה פתוח למבקרים היא ההתחלה האידיאלית, כי היא גם התחנה הכי שקטה במסלול וגם זו עם חלון הזמן הצר ביותר.

מה עדיף, טופ אוף דה רוק או האמפייר סטייט בילדינג?

מטופ אוף דה רוק רואים את האמפייר סטייט בתוך הפריים ואת סנטרל פארק פרוש במלואו, ויש בה את שטח הצפייה החיצוני הגדול ביותר מבין תצפיות העיר. מהאמפייר סטייט רואים את מנהטן התחתית והנמל, אבל לא רואים את האמפייר עצמו וסנטרל פארק חסום חלקית. לצילום קו רקיע נקי, רוב הצלמים מעדיפים את טופ אוף דה רוק. כרטיס עם שעה מוזמנת מראש חוסך המתנה בקופה בשני המקרים.

האם צריך לשלם על הכניסה לספרייה הציבורית ולקתדרלת פטריק הקדוש?

לא. הכניסה לשני המקומות חופשית לחלוטין, וכך גם לברייאנט פארק ולרחבת רוקפלר סנטר. בקתדרלה יש קופות תרומה למי שרוצה, ובספרייה יש גם סיורים מודרכים חינמיים במספר משתתפים מוגבל שנרשמים אליהם מראש. התשלום היחיד ההכרחי במסלול הוא על התצפית, אם בוחרים לעלות.

האם המסלול מתאים לילדים או לאנשים שמתקשים בהליכה?

כן, אבל בפריסה שונה. שלושה עד ארבעה קילומטרים על אספלט הם הרבה לילדים קטנים, ולכן עדיף לפצל את המסלול לשני חצאים עם הפסקה ארוכה באמצע, למשל בקומת המסעדות של גרנד סנטרל. הקטע בין הספרייה לגרנד סנטרל שטוח וקצר, וכל התחנות נגישות ברכבת התחתית או במרחק הליכה קצר מתחנה, כך שאפשר לדלג על קטעים בלי לשבור את הרצף.

מה עושים בטיימס סקוור כדי לא ליפול לתרגילי הרחוב?

לא לוקחים שום דבר שמושיטים לכם ליד, ולא נכנסים לצילום עם דמות מחופשת בלי לסכם מחיר מראש. אם כבר קיבלתם משהו לידיים ומסרבים לקחת בחזרה, הניחו את הפריט על הרצפה והמשיכו ללכת. מעבר לזה הכיכר מוארת ומאוישת בכל שעות היום והלילה, וההתנהלות בה זהה לכל מקום צפוף אחר: תיק קדימה, ולעצור לצילום בצד ולא באמצע זרם ההולכים.